<h1>הלכות נדה להרמב"ן פ"ט</h1>
<h2>דף נח:</h2>
דיני המקווה הכשר והפסול ודרך טבילה ומשפטי חציצה אין כאן מקום פירושן, אבל הדברים שצריכין בני אדם ליזהר בהן תמיד וללמדם בתוך ביתם בכל יום הן שכתבתי בכאן. תבדוק ביום ההפסקה מבע"י בדיקה יפה בדיקת חורין וסדקין יפה יפה, ותחליף חלוקה. וכן (נ"א, ואין) בדיקת יום ראשון מימי הספירה ובדיקת יום השביעי כענין זה בבדיקת חורין וסדקין. ודי לה בבדיקת יום ראשון ושביעי. אך מן המובחר הוא לבדוק בכל יום ויום משבעת ימי הספירה. וכן שיום ההפסקה לא יעלה למנין השבעה. גם ברואה יום אחד בשחרית ופסקה לאלתר, כל אותו יום טמא הוא, ולא תעשה אותו יום הפסקה, שחזקת יום ראשון מעיין פתוח ודמים חוזרין לה, אלא למחר הוא יהיה יום ההפסקה, ומיום שלישי ואילך תתחיל למנות שבעת ימי הספירה. ומדיני הכתמים, כל כתם שהוא כגריס טמא הוא כראיה גמורה. ואם הוא פחות מכגריס, אם נמצא מחגור ולמטה טמא, מחגור ולמעלה טהור, והוא שלא פשטה בגדיה או שלא עשתה שום דבר שתוכל לומר שממקום טמא הוא הכתם. והמובחר הוא בחפיפה שתהא סמוך לטבילה. אם חפפה מבע"י, מה שעשתה עשוי, ובלבד שתזהר לבלתי תגע בתבשיל עבה או בכל דבר החוצץ, משעת חפיפה עד שעת הטבילה. ומדיני החציצה, לא טוב היות האדם מחמיר יותר מדאי ומחפש אחר הספיקות לפסול טבילתה בדבר הקל, כי אם כן אין לדבר סוף. אלא אחר שחפפה ראשה וסרקה במסרק, וחפפה ורחצה כל גופה בחמין, ונזהרה לבלתי תגע בשום דבר חוצץ, ותעשה טבילתה בפשיטות איבריה וכל גופה, לא יכניס אדם ראשו בספיקות החמורות אשר אין להן קץ וסוף, כגון עצמה עיניה ביותר קרצה שפתותיה ביותר ומשאר הספיקות, כי מי יוכל להבחין בין עצמה ביותר ובין לא עצמה ביותר.
<h2>דף סו:</h2>
דין התורה שתהא הטובלת מעיינת בעצמה סמוך לטבילה, ובודקת כל גופה, שמא יש בה דבר חוצץ בטבילה. ועזרא ובית דינו תקנו שתהא האשה חופפת ראשה וכל שער שבה במים חמין. וכיצד דין חפיפה זו, רוחצת ראשה וכל מקום שער שבגופה במים חמין, ומסרקת אותן או מפספסת אותן בידיה יפה יפה, כדי שתתיר שערותיה אם היה בהן קשר. כבר נהגו בנות ישראל לשטוף כל גופן בחמין בשעה שחופפות, כדי שיעלה להן לכל הגוף יפה. לא תחוף האשה בנתר ולא באהל וכיוצא בהן, שהן מסבכין את השער. ולא במים צוננין, אלא בחמין שמתירין את השער.
אעפ"י שחופפת ביום וטובלת בלילה, בודקת כל גופה יפה סמוך לטבילה, שמא יהא עליה דבר חוצץ. בדקה ביום בשעת חפיפה ולא בדקה סמוך לטבילתה בלילה, אם שמרה עצמה משעה שחפפה עד שטבלה מלהתעסק בדבר הנדבק בה, עלתה לה טבילה. אפילו נתנה תבשיל לבנה ולא בדקה עצמה וטבלה, אינה טבילה. בדקה עצמה יפה ולא חפפה, אפילו חפפה לאחר טבילה ולא היה שער קשור בכל גופה, כאילו לא טבלה. חפפה באחד בשבת וטבלה בליל שלישי, עלתה לה טבילה, והוא שבדקה בשעת טבילה כמו שביארנו. לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא האשה מדיחה קמטיה ובית הסתרים שלה בשעת חפיפה, אעפ"י שאינן צריכין שיבואו בהן מים, צריכין שלא יהא בהן דבר חוצץ. מעשה באשה אחת שטבלה ונמצאת לה עצם בין שיניה, והצריכוה חכמים טבילה אחרת.
דיני המקווה הכשר והפסול ודרך טבילה ומשפטי חציצה אין כאן מקום פירושן, אבל הדברים שצריכין בני אדם ליזהר בהן תמיד וללמדם בתוך ביתם בכל יום הן שכתבתי בכאן. תבדוק ביום ההפסקה מבע"י בדיקה יפה בדיקת חורין וסדקין יפה יפה, ותחליף חלוקה. וכן (נ"א, ואין) בדיקת יום ראשון מימי הספירה ובדיקת יום השביעי כענין זה בבדיקת חורין וסדקין. ודי לה בבדיקת יום ראשון ושביעי. אך מן המובחר הוא לבדוק בכל יום ויום משבעת ימי הספירה. וכן שיום ההפסקה לא יעלה למנין השבעה. גם ברואה יום אחד בשחרית ופסקה לאלתר, כל אותו יום טמא הוא, ולא תעשה אותו יום הפסקה, שחזקת יום ראשון מעיין פתוח ודמים חוזרין לה, אלא למחר הוא יהיה יום ההפסקה, ומיום שלישי ואילך תתחיל למנות שבעת ימי הספירה. ומדיני הכתמים, כל כתם שהוא כגריס טמא הוא כראיה גמורה. ואם הוא פחות מכגריס, אם נמצא מחגור ולמטה טמא, מחגור ולמעלה טהור, והוא שלא פשטה בגדיה או שלא עשתה שום דבר שתוכל לומר שממקום טמא הוא הכתם. והמובחר הוא בחפיפה שתהא סמוך לטבילה. אם חפפה מבע"י, מה שעשתה עשוי, ובלבד שתזהר לבלתי תגע בתבשיל עבה או בכל דבר החוצץ, משעת חפיפה עד שעת הטבילה. ומדיני החציצה, לא טוב היות האדם מחמיר יותר מדאי ומחפש אחר הספיקות לפסול טבילתה בדבר הקל, כי אם כן אין לדבר סוף. אלא אחר שחפפה ראשה וסרקה במסרק, וחפפה ורחצה כל גופה בחמין, ונזהרה לבלתי תגע בשום דבר חוצץ, ותעשה טבילתה בפשיטות איבריה וכל גופה, לא יכניס אדם ראשו בספיקות החמורות אשר אין להן קץ וסוף, כגון עצמה עיניה ביותר קרצה שפתותיה ביותר ומשאר הספיקות, כי מי יוכל להבחין בין עצמה ביותר ובין לא עצמה ביותר.
<h2>דף סז.</h2>
נתנה שערה בפיה, קפצה ידה, קרצה שפתותיה, כאילו לא טבלה. הרצועות שבראשי הבנות חוצצות, וכן לפלוף שחוץ לעין, וגלד שחוץ למכה, והרטיה שעליה, וגלדי צואה שעל הבשר, בצק שתחת הצפורן והטיט אפילו נגד הבשר, וצואה שתחת הצפורן שלא כנגד הבשר, הרי אלו חוצצין. לפיכך נהגו שיהו נוטלות צפרניהם בשעת טבילה, מפני שאינן בקיאות לכוון כנגד הבשר ושלא כנגדו. אפילו כל שהוא חוצץ בטבילה. כיצד, היה עליה בצק או זפת או דם יבש, או דם שנסרך בבשר אפילו לח, וכיוצא בהן מדברים החוצצים, אפילו טפה כחרדל, אם מקפדת עליה ודרכה להעבירה, לא עלתה לה טבילה. ואם אין דרכן של נשים להקפיד בכך לעולם, עלתה לה טבילה. ואם היה חופה את רוב גופה, לא עלתה לה טבילה. טבעת שבאצבעותיה של אשה, והצמידים שעל ידיה, אם היו מהודקין חוצצין, ואם היו מרופין והמים נכנסין ביניהם אין חוצצין. היתה חברתה אוחזת בה בשעת טבילה, לא עלתה לה טבילה, ואע"פ שרפתה ידיה עד שבאו בהם המים, גזרה שמא לא תרפה. ואם הדיחה ידיה במים, עלתה לה טבילה. חץ התחוב באדם, בזמן שנראה חוצץ. לפיכך אשה שנכנס לה קוץ ברגליה, לא תטבול עד שתעקור אותו בכדי שלא יראה ממנו בחוץ כלום, [ו]שלא תרגיש בו ותקפיד עליו. היו רגליה משוקעות בטיט, לא עלתה לה טבילה. וכן אם היו צרורות וקסמין בסדקי רגליה, לא עלתה לה טבילה. לפיכך לא תטבול אשה עד שתבדוק מקום רגליה מן הטיט. וכן לא תטבול במקום שיש שם פחד נפילה, או שבושה מן אדם, ואם טבלה לה באלו, עלתה לה טבילה. כיצד היא טובלת, לא עומדת ולא שוחה יותר מדאי, ואינה צריכה לפישוט ידים ורגלים לגמרי, אלא כדרך גדילתה, פותחת זרועותיה וירכותיה מעט, שתהא נראית כעורכת לבית הסתרים, וכמניקה את בנה תחת הדד, וכאורגת (בעמרים) (בעומדים) לבית השחי. צריך ליזהר בטבילת הנהרות שלא לטבול בהן בשעת הגשמים, ולא בזמן שגדלים מחמת השלגים שנפשרו, שאין המים מטהרין בזוחלין, אלא המעין בלבד. אבל המעין שנתערבו הנוטפין עם הזוחלין, לא עלתה בהן [טבילה] עד שיהיו רוב מימיו מן המעין. כך אמרו חכמים אין המים מטהרין בזוחלין אלא פרת ביומי (ניסן) [תשרי] בלבד. ואין צריך לומר בנהרות המכזבין שאין טובלין בהן אלא בשעת השרב, ושלא יתערב בהן אלא מן המעין.
<h2>דף סז:</h2>
כבר ביארנו שאין האשה טובלת ביום שביעי לספירתה אלא עד הלילה. יתר על כן גזרו שאפילו ביום שמיני לא תטבול ביום, מפני סרך יום שביעי. היה שם דוחק, כגון שהיו דלתות מדינה נעולות בלילה, או שהיה מקום גדודי חיות ולסטים, או מקום צנה יותר מדאי, טובלת ביום שמיני. לא היה שם דוחק וטבלה, מה (שעשה) [שעשתה] עשוי.
<h2>דף סח.</h2>
חפיפה זו צריכה שתהא סמוכה לטבילה, חופפת בלילה וטובלת מיד. כל שיכולה לסמוך שלא יהא ביניהם הפסק כלל, הרי זה משובחת. נזדמנה לה טבילתה בלילי שבת וי"ט, חופפת ביום וטובלת בלילה, אפילו חל יום טוב בערב שבת, חופפת בערב יום טוב וטובלת בליל שבת, מפני שאי אפשר לחוף בליל הטבילה, ולא עכבו חכמים שמושה מפני סמיכות החפיפה לטבילה.
דיני המקווה הכשר והפסול ודרך טבילה ומשפטי חציצה אין כאן מקום פירושן, אבל הדברים שצריכין בני אדם ליזהר בהן תמיד וללמדם בתוך ביתם בכל יום הן שכתבתי בכאן. תבדוק ביום ההפסקה מבע"י בדיקה יפה בדיקת חורין וסדקין יפה יפה, ותחליף חלוקה. וכן (נ"א, ואין) בדיקת יום ראשון מימי הספירה ובדיקת יום השביעי כענין זה בבדיקת חורין וסדקין. ודי לה בבדיקת יום ראשון ושביעי. אך מן המובחר הוא לבדוק בכל יום ויום משבעת ימי הספירה. וכן שיום ההפסקה לא יעלה למנין השבעה. גם ברואה יום אחד בשחרית ופסקה לאלתר, כל אותו יום טמא הוא, ולא תעשה אותו יום הפסקה, שחזקת יום ראשון מעיין פתוח ודמים חוזרין לה, אלא למחר הוא יהיה יום ההפסקה, ומיום שלישי ואילך תתחיל למנות שבעת ימי הספירה. ומדיני הכתמים, כל כתם שהוא כגריס טמא הוא כראיה גמורה. ואם הוא פחות מכגריס, אם נמצא מחגור ולמטה טמא, מחגור ולמעלה טהור, והוא שלא פשטה בגדיה או שלא עשתה שום דבר שתוכל לומר שממקום טמא הוא הכתם. והמובחר הוא בחפיפה שתהא סמוך לטבילה. אם חפפה מבע"י, מה שעשתה עשוי, ובלבד שתזהר לבלתי תגע בתבשיל עבה או בכל דבר החוצץ, משעת חפיפה עד שעת הטבילה. ומדיני החציצה, לא טוב היות האדם מחמיר יותר מדאי ומחפש אחר הספיקות לפסול טבילתה בדבר הקל, כי אם כן אין לדבר סוף. אלא אחר שחפפה ראשה וסרקה במסרק, וחפפה ורחצה כל גופה בחמין, ונזהרה לבלתי תגע בשום דבר חוצץ, ותעשה טבילתה בפשיטות איבריה וכל גופה, לא יכניס אדם ראשו בספיקות החמורות אשר אין להן קץ וסוף, כגון עצמה עיניה ביותר קרצה שפתותיה ביותר ומשאר הספיקות, כי מי יוכל להבחין בין עצמה ביותר ובין לא עצמה ביותר.
